למשל לצאת לזרוק את הקומפוסט על הבוקר ולגלות שיש נזילה של מים.
באותה נשימה להחליט שאני מבטלת משהו שעבדתי עליו כמה זמן ושאני צריכה להתחיל מהתחלה את החלק הזה, החלק הכי משמעותי בפרוייקט אירוע. חלק שחשבתי שמטופל. להתחיל מהבוקר לשבור את הראש איך יוצרים את זה מחדש. למצוא פיתרון עד הצהריים ולקבוע פגישה להיום בנושא. בסוף היא תידחה, אבל הי, היא לפחות עזרה לי לצאת מהפיג'מה.
בין התקיעויות התקשרתי לאהובתי ואף הערתי אותה. מי זו ישנה ב 11 בבוקר? אחת שרק מלהקשיב איך היא חיה אני מתעייפת והולכת לנוח.
ולתפוס את בעל הבית. אחה"צ גם את האינסטלטור. לא, זה לא קשור לנזילה הקודם, בבית הזה יש מספיק נזילות לכולם.
ולהשאיל תיק טיולים למחנה פסח, לא לפני שהצלחתי לתאם את זה קודם.
ולטפל טיפול מרחוק, בטלפון. כל טיפול כזה מטפל גם בי.
ולהחזיר שתי ילדות מחוג, להכין ארוחת ערב, לשבת לאכול עם ילדה שקורסת אחרי האוכל ומסתבר שיש לה קצת חום. יום לפני הקונצרט שהיא מתאמנת עליו כבר חודשיים.
מן יום כזה של כל הזמן בחוץ. בלארגן ולטפל ולטפח , לבשל ולקבוע פגישות, להקפיץ ולהחזיר.
מאד קל לי לשכוח אהבה ביום כזה. לעשות לעשות ולשכוח להיות. אז להיות היה להתחיל לתכנן בראש איך הדברים מתארגנים כמו שאני רוצה. לאהוב היה לסגת מדברים שלא היו לרוחי ולכוון בחזרה למקומות שיותר מתאימים לי. לדבר עם אהובתי בטלפון שיחה שקצת איפסה אותי קצת נתנה לי פוקוס אחר.
לאהוב זה לדעת שגם כשאני ממהרת, גם כשאני דוקרת, גם כשאני מכבה שריפות או גורפת מים שמשקים לי את הצמחים הלא נכונים (לדעתי) גם אז אני ראויה לאהבה.
;){kind=link}